<h1>תשובת הר"ש משאנץ לרמ"ה</h1>
<h2>דף יא:</h2>
כתב הרב בהלכות קדוש החדש שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשני רעבון ובשביעית שלא יעברו בהן מפני צורך הדרכים והגשרים וכיוצא בהן אבל אם היתה שנה ראויה להתעבר מפני התקופה ומפני האביב ופירות האילן מעברין. עוד כתב הרב שמעברין על התקופה לבדה עכ"ל. ובעיא היא בפרק קמא דסנהדרין (י"א ע"ב) דקאמר רבן שמעון בן גמליאל אף על התקופה ואיבעיא להו על התקופה שמחין או על התקופה מעברין ועלתה בתיקו. ושמא סובר הרב דסמכינן אההיא דס"פ קמא דראש השנה (כ"א ע"א) דשלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לשתא ולא תחוש לה דכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן, אלמא קסבר דאתקופה לחודה מעברים. ואע"ג דהתם בתקופת ניסן ובסנהדרין איירי בתקופת תשרי מה לי הא ומה לי הא דבתרוייהו קראי קא דרשי. אבל שפירש הרב דמשום אביב ותקופה ופירות האילן מעברין אף בשני רעבון, סוגיא דשמעתא לאו כותיה ריהטא. דהא מייתי עלה מקרא דאלישע דכתיב ואיש בא מבעל שלישה שהיתה קלה שבכל ארץ ישראל ולא בכרה אלא מין אחד וראויה היתה להתעבר ולא עברוה מפני שלא בכרה אף לאחר העומר אלא מין אחד, והשתא מנא ליה דהיתה ראויה להתעבר הא על האביב לחודיה אין מעברין כדתניא התם. ואם נפרש מדלא בכרה עדיין בההיא שעתא אלא מין אחד אם כן מסתמא לא הוו פירות האילן כתקנן, והלא לדברי הרב בשביל בצורת לא היה לו להניח מלעבר. ואם באנו לומר דפירות האילן ותקופה הוא דהוו כתקנן אלא דגדיים וטלאים וגוזלות לא הוו כתקנן לפי שלא מצאו מרעה ועושין אותן סעד לשנה, אין דבר זה נשמע לאוזן דבשביל כך ליהוו אימריא דקדקין וגוזליא רכיכין. דאטו לידת הבהמות והעופות העטופים והקשורים מי תליא בשובע ובצורת. ועוד דכמה פעמים יש בצורת באוכל אדם ואין בצורת באוכל בהמה. ואין לשום חכם ראוי לומר דבר כזה בלא טעם ובלא ראיה.
<h2>דף מח:</h2>
ועוד שאלו חכמי לוניל את הרב. ילמדנו רבנו את הנמצא כתוב בספר אהבה עור של מזוזה אין צריך עבוד לשמה אעפ"י שלספר תורה ותפילין צריכים עבוד לשמם ואם לא עבדם לשמם פסולים, ואי משום דקרי לה למזוזה קדושה קלה הלא גם כן קרי לה לתפלה של יד קדושה קלה. והשיב לא מפני זה אלא מפני שלא נשמע במזוזה עבוד לשמה כלל והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. וא"ת מה טעם ס"ת ותפילין צריכים עבוד לשמם וזו אינה צריכה עיבוד לשמה, לפי שעצמו של ספר תורה ועצמן של תפילין הן המצוה ולפיכך הוצרכנו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכנו לעבדן לשמן כדי שיזהר בעיבודן כדי שיעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית החייב בה ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפילין הם חובות הגוף התדירות. עד כאן לשון תשובתו. ואם הלכה נקבל אבל טעמים שכתב אי אפשר לקיימם. דפירש שהצריכו חכמים עבוד לשמן לספר תורה ותפילין כדי שיזהר בעיבודן שיעמדו ימים רבים, א"כ היכי מדמי לה בשילהי נגמר הדין (מ"ח ע"ב) לפלוגתא דאביי ורבא בהאורג בגד למת דפליגי בהזמנה מילתא היא דמר יליף מעגלה ערופה ומר יליף מעבודה זרה. ועוד דבמסכת מנחות בפרק התכלת (מ"ב ע"ב) דפליגי רב ושמואל גבי ציצית אי בעינן טויה לשמה אמרינן כתנאי ומייתי מפלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דפליגי בעיבוד לשמה. ועוד מה שנתן טעם במזוזה משום דאין זו המצוה עצמה אלא מפני הבית ואם אין בית אין מזוזה, הרי שמואל בפרק התכלת (מ"א ע"א) דאמר כלי קופסא חייבים בציצית דחובת טלית היא ולאו חובת גברא ואפילו הכי בעי התם טויה לשמה אע"ג דאם אין טלית אין ציצית. אבל יש לדקדק מהא דתניא בפרק התכלת (מ"ב ע"ב) תפילין יש להם בדיקה ואין נקחים אלא מן המומחה ספרים ומזוזות יש להם בדיקה ונקחים מכל אדם ופירש"י ז"ל שם דתפילין דבעו עבוד לשמן אין נקחין אלא מן המומחה היודע שצריכין עבוד לשמן אבל ספרים ומזוזות נקחין מכל אדם דלא בעו עבוד לשמן. ואותם ספרים לאו בספר תורה איירי דספר תורה בעיא עבוד לשמה כדאיתא בפרק הניזקין בגיטין (נ"ד ע"ב) אלא בשאר ספרים איירי. וכן משמע דמטעם לשמה קאמר דקתני התם (מ"ב ע"ב) תכלת אין לה בדיקה ואין נקחית אלא מן המומחה. ומיהו קשה מהא דתניא בתוספתא דעבודה זרה (פ"ג ה"ב) אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה ואם לקח ממי שאינו מומחה ומצא בידו שנים ושלשה צוותין של תפילין בודק הימנו תפלה של יד או של ראש בצוות הראשון וכן בשני וכן בשלישי וכן ברביעי. ולענין לשמה מה מועלת בדיקתו וש"מ כיון דבדק ומצאן מדוקדקין בחסרות ויתירות ודאי בקי גדול היה ולא חיישינן לעבוד שלא לשמן. ועוד יש לפרש דמומחה דהתם היינו דבקי בחסירות ויתירות. ומי שדקדק (הרמ"ה) מהא דתנן בפרק קמא דמגלה (ח' ע"ב) דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, דמשמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין אלמא כלן צריכין עבוד לשמה ודחה אין למדים מן הכללות, שגגה היתה בידו בשתים. מי קתני אין בין מזוזה לספרים ותפילין. אין בין ספרים לתפילין ומזוזות קתני ולא אתי למיתני אלא דברים ששניהם חלוקים מספרים ובעבוד אין שניהם חלוקים מספרים אלא מזוזה לבדה. ומה שדחה דאין למדים מן הכללות, גם בזה שגג. דהא בריש מרובה (ב"ק ס"ב ע"ב) אמרינן מי קתני אין בין מרובה קתני תנא ושייר. משמע בהדיא דאין בין דוקא ולא אמרינן תנא ושייר. וכן אמרינן נמי בשילהי פ"ק דתעניות (י"ג ע"ב). ומיהו צריך ליישב השמועות דהא שייר הני דחשיב בירושלמי שהספרים נכתבין בשני דפים ובשני עורות ותולין בהם משא"כ בתפילין ומזוזה. ומיהו מהא דלא חשיב ספרים אין נכתבים שלא מן הכתב משא"כ בתפילין ומזוזות אין לחוש דספרים נמי ע"י הדחק נכתבין למאן דגריסן כגון רבי מאיר ורב חננאל כדאיתא בפרק שני דמגלה (י"ח ע"ב). ועוד אשכחן דמשייר בשאר אין בין, דהתם (ח' ע"א) קתני אין בין נדרים ונדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אין חייב באחריותן ואכתי איכא שהנדבה באה מן המעשר ונדר אינו בא אלא מן החולין משום דהוי דבר שבחובה כדתנן במנחות פרק התודה (פ"א ע"א) וכן אין בין שבת ליום הכיפורים ואין בין יום טוב לשבת (מגילה ז' ע"ב) דאכתי איכא מילי טובא. והכל צריך ליישב. ומההיא דאין בין ספרים דדייק עלה בגמרא הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין ולא חשיב עבוד בהדייהו אין לדקדק מזה דמזוזה לא בעיא עבוד לשמה. דהכי נמי לא חשיב נייר ודפתרא ודיו דכולהו מיפסלי אנייר ואדפתרא ושלא בדיו. והיה נראה לדקדק דבעיא עבוד לשמה מהא דתניא בפרק הקומץ רבה (מנחות ל"ד ע"א) נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, ומהאי טעמא נמי נבעי עבוד לשמה. ואעפ"י שיש מפרש שם דמגט יליף, לא יתכן כלל דהא גט לא בעי ספר אלא כשר על עלה של זית ועל קרן של פרה כדתנן בפרק שני דגיטין (י"ט ע"א) וספר דכתיב ביה מוקמינן לספירת דברים ועוד אמר רב יהודה התם (מנחות ל"ב ע"ב) כתבה אגרת פסולה אתיא כתיבה כתיבה. ומיהו יש לפרש דיליף מפרשת סוטה דלא מצינו שצריכה עבוד לשמה ובפרק שני דסוטה (י"ז ע"ב) ממעטינן כתבה אגרת מדכתיב בספר. ומיהו ברוב ספרים גרסינן במילתיה דרב יהודה אתיא כתיבה כתיבה מס"ת. ואם תתמה למה לן למילף מגזירה שוה דבעיא ספר והתניא (מנחות ל"ב ע"א) הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על (דוכסטוטוס) [דוכסוסטוס], לאו פירכא היא. דחד למצוה וחד לעכב. והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף נה:</h2>
ועוד כתב הרב (רמב"ם) לענין מגדף אין המגדף חייב בסקילה עד שיפרש את השם המיוחד שם בן ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים עכ"ל. ולא משמע כלל שיֵחשב שם של אלף דלת אלא כשאר כנויים. חדא מדנקט יכה יוסה את יוסה טפי משאר. דאע"ג דאשכחן בכמה דוכתי (גיטין כ"ד ע"ב, ב"ב קס"ז ע"ב) שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ואמרינן נמי (ב"ב קע"ב ע"א) שטר של יוסף בן שמעון פרוע, התם ע"י מעשה שאירע נקט הכי וכתיב יוסף בפ"א אבל כאן משונה מכל אחריני דכתיב יוסה בה"א. משמע דנקטיה משום דיש בו רוב אותיות של שם המיוחד ולא נשתנה ממנו אלא בסמ"ך לבדה דהיינו שם בן ארבע אותיות של יוד הא ואו הא. ומשמע בפ' ארבע מיתות (ס' ע"א) דלדיוקא נקטיה ולאו למילתא בעלמא גבי הא דאמר רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות ולאפוקי שם בן שתי אותיות דלא ופריך פשיטא יכה יוסה את יוסה תנן ומשני מהו דתימא מילתא בעלמא הוא דנקט קמ"ל. ועוד מדדייקינן התם דקורעים על הכינויים מדאמר רבי חייא השומע אזכרה מן הגוי אינו חייב לקרוע הא מעיקרא חייב לקרוע ואי שם המיוחד מי גמירי. והשתא אי בשם של אלף דלת אמאי לא גמירי כמו הכנויים דבשלמא שם בן ארבע אותיות של יוד הא לא גמירי דלא כמו שהוא נכתב הוא נקרא. ומההיא דשבועת העדות נמי ראיה גדולה היא. דתנן המקלל בכולם חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרים. דקאי אשמות דתנא ברישא גבי שבועת העדות וקתני בהדייהו שם של אלף דלת. אעפ"י שיש לדחות דוחכמים פוטרים לא קאי אההוא, מכל מקום אי חשיב שם המיוחד אמאי איצטריך למיתנייה בהדייהו. דאפילו כינויים נמי קא משייר מינייהו טובא דלא תני להו. ועוד מה שפירש הרב דאם מברך בשם מן השמות שאינם נמחקים חייב, לא יתכן כלל. דבנקבו שם נמי בשם המיוחד איירי מהנך טעמי דפרישית מדנקט יכה יוסה את יוסה, ומדר' מנחם בר' יוסי נשמע לרבנן. דבסוף שבועות העדות מוקי בנקבו שם למקלל אביו ואמו ומוכח התם דלא מיחייב אלא בשם המיוחד. אלמא בשם המיוחד איירי. ומה לנו בדחיות ה0פֵק פליליות, להוציא לשאיות מדות תרומיות.
<h2>דף סא:</h2>
עוד כתב הרב בהלכות ע"ז בענין אנשי עיר הנדחת כשתבקע העיר מיד מרבים להם בתי דינין ודנין אותם. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו בו מפרישין אותו. אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר כל העיר ניצל. נמצאו רובה מעלין אותן לב"ד הגדול שבירושלם וגומרים שם דינם והורגים כל אלו (שעברו) [שעבדו] בסייף ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ואת כל הנשים שלעובדים לפי חרב. ע"כ לשונו. ונקט שיטתו כריש לקיש ודלא כרבי יוחנן לפי הספרים שבספרד דגרסי בשילהי חלק (קי"ב ע"א) איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין פי' ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף כעולא וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין. ואעפ"י ששיטת הרב כריש לקיש אין לחוש מהא דקי"ל (יבמות ל"ו ע"א) כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש בכל דוכתא בר מתלת. דהני מילי בדברים הנוהגים בזמן הזה ולא בהלכתא למשיחא, ושיטתיה דתלמודא בפרק חלק כריש לקיש. ומה שכתב הרב דמכין נשים שלעובדין לפי חרב, בנשים שהודחו עמהם קאמר ולא בצדקניות. דצדקניות ודאי ניצולות הן ולבושיהן כדמוכח בפרק חלק (שם). ולא בא הרב אלא לומר דנשי הרשעים שהודחו בסייף ונשי הצדיקים שהודחו כיחידים דאמו ובסקילה. ומה שכתב הרב דהורגין כמו כן את הטף, פלוגתא דרבי אליעזר ור"ע היא בתוספתא דסנהדרין פרק בתרא (ה"א) והכי מיתניא קטני בני רשעי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר' אליעזר אומר נהרגין אמר לו רבי עקיבא ומה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה את יושבי העיר אם לרחם על בהמתם הרי כבר נאמר החרם אותה ואת בהמתה אלא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אלו קטנים שבתוכה. ולא יפה כיון הרב שכתב שיטתו כרבי אליעזר, דקי"ל (שבת ק"ל ע"ב) ר"א שמותי הוא. ואפילו ר' אליעזר לא קאמר אלא בקטנים בני דעת ופקחים שהודחו גם כן בעדים והתראה דזימנין דמענשי אעבירות עצמן כדאשכחן בשלהי יוצא דופן (נדה מ"ו ע"א) אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דאמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה. ואשכחן נמי בפ' ארבע מיתות (נ"ב ע"ב נ"ד ע"א) גבי אשת איש ואשת אב וזכור ובהמה איש פרט לקטן, ולמפטריה אתא קרא דכל עריות שבתורה מומתים על ביאת בן תשע כדתנן במס' נדה (מ"ה ע"א). ובריש ערכין (ג' ע"א) נמי גבי ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ממעט נמי קטן. דאצטריך קרא למעוטי קטן בכל הני אע"ג דאשכחן בריש בן סורר ומורה (ס"ח ע"ב) דמקשי תלמודא היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למפטריה, לא מתמה אלא אהא דקא בעי תלמודא התם קטן מנא לן דפטור ואין רגילות לשאול כן בשאר מקומות אלא אי משכח דרשא מייתי לה. ומה שכתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים ויש כתוב בהן מכאן אמרו מקיימין את הטפלים, בכל מלכותינו אין כתוב לא זה ולא זה. ואין ראוי לגרסו כלל, דמאן דגריס מקיימין הא בתוספתא דריש ליה מדכתיב ונתן לך רחמים ורחמך, ומאן דגריס אין מקיימין אם כן הוה ליה דלא כרבי עקיבא וקיימא לן (פ"ו ע"א) דסתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא, ומצינו שהתלמוד מקפיד על זה בשילהי השוכר את האומנין (ב"מ פ"ב ע"א) דפריך אם כן הויא לה מתניתין דלא כרבי עקיבא. אלא מחוורתא דלא כרבי אליעזר. ועוד אשכחן סתם התלמוד בפ' ארבע מיתות (ס"א ע"ב) הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו ולהקל על ממונו רבים מכלל יחיד להקל על עצמם ולהחמיר על ממונן, הא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו שמעינן מינה דאין חלוקים זה מזה בטפלים. דאע"ג דעל כרחין חלוקין נמי שזה בעשרים ושלשה וזה בשבעים ואחד וזה במדיחים מאותה העיר ומאותו השבט וזה בלא מדיחים, לא איירי אלא במידי דחיוב ועונש דהאי מיחייב והאי מיפטר לגמרי. ודברים הללו ברורים יתד היא שלא תמוט.
<h2>דף פז.</h2>
עוד כתב הרב בהלכות ממרים זקן ממרה אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חוץ מן התפילין עכ"ל. והך מילתא לא כר' מאיר ולא כר' יהודה ולא כר"ש. דבפרק אלו הן הנחנקין (פ"ז ע"א) תניא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים רבי שמעון אומר אפילו דקדוק אחד מד"ס. וכי תימא דרבי יהודה מוסיף אדרבי מאיר כמו שר' שמעון מוסיף אתרוייהו דכל חד וחד לטפויי קא אתא. והא דקאמר התם (פ"ח ע"ב) ר' אלעזר א"ר אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה, בדבר שאין בו כרת קאמר דבדבר שיש בו כרת ילפינן (פ"ז ע"א) מפר העלם אע"ג דליכא כל הני, לא יתכן כלל לומר כן. חדא דאי רבי יהודה מוסיף אדרבי מאיר הוה ליה למימר אפילו כדקאמר רבי שמעון. ועוד דכי מפרש התם טעמא דגמר דבר דבר מפר העלם וקאמר דרבי יהודה על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך, כיון דאיכא תורה ויורוך מיבעי ליה. ועוד דקאמר רב הונא בר חיננא לרבא תרגמה ניהלי להא מתניתא אליבא דרבי מאיר, אמאי נקט רבי מאיר טפי מרבי יהודה כיון דרבי יהודה מודה בדבר שחייבים על זדונו כרת דחייב בלא תורה ויורוך. ואע"ג דאשכחן בפ"ק דהוריות (ד' ע"א) דילפי מהדדי לרב אשי דלעקור את כל הגוף פטורין ולבטל מקצת ולקיים מקצת חייבין דיליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב ביה מן הדבר, מכל מקום לא ילפינן לחייב זקן ממרא בחייבי כריתות אם איתא דמעטיה קרא דבעינן תורה ויורוך וכדמפרש רבי אלעזר אמר רבי אושעיא דלא משכח אלא תפילין כי היכי (דר') [דלרבי] שמעון לא ילפינן להצריך חייבי כריתות משום דארבי קרא אפילו כל דהו. ואם תתמה כיון דלר' יהודה לא משכח אלא תפילין הא כתיב בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע. וכי תימא דהוה מוקי להו להזקיקם לעלות לבית דין הגדול שבירושלם ולא להתחייב מיתה, א"כ לר"מ נמי נימא הכי ומאי קאמר תרגימ' להא מתניתא אליבא דר"מ. ועוד מדקאמר תרגומנא אליבא דר"מ משמע דלר' יהודה ולרבי שמעון לא צריך לתרגומה דמיפרשא בפשיטות. ועוד דעיקר מילתיה דר' יהודה לא מיתנייא בברייתא. דלא קתני אלא עיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ואילו יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע לא קתני והוא עיקר מילתיה דמטעם זה הוא דלא משכח אלא תפילין. ועוד אמרינן בירושלמי (פי"א ה"ד) רבי זעירא רבי יוחנן בשם רבי אושעיא אינו חייב עד שיכפור בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס כגון הנבלה והשרץ שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים אמר רבי זעירא לעולם אינו חייב עד שיכפור ויורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס והוא שיגרע ויוסיף בדבר שהוא מגרע הוא מוסיף. פי' שרץ ונבלה פירושן מד"ס כגון כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ. אלמא ר' אושעיא דתלמוד שלנו מחייב בירושלמי בשרץ ונבלה ובעי בהו תורה ויורוך ור' זעירא נמי בירושלמי בעי יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ומחייב בשרץ ונבלה משום תורה ויורוך. על כן נראה לפרש דהכי קאמר ר' אלעזר א"ר אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס כלומר כרבי יהודה, והא דמסיים בה ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע אתא למימר דבמורה להוסיף אינו חייב אלא בדבר שאם מוסיף גורע ולא משכח אלא תפילין. והא דקאמר ואליבא דרבי יהודה, משום דלרבי מאיר לא מיחייב אלא בדבר שחייב על זדונו כרת ור"ש קא מחייב בכל דהו א"כ מיחייב לר' שמעון אפילו בגרוע ועומד. וטעמא דפטר ר' יהודה בגרוע ועומד משום דדריש תורה ויורוך דמשמע ולא בזקן ממרא דמורה לבטל תורה בכל מילי משכחת לה שפיר חוץ ממורה להוסיף דלא מיקיים בגרוע ועומד כגון לולב וציצית דלא היתה כאן מצוה מעולם אי סבירא לן דצריך אגד וקשר העליון דאוריתא. אבל תפילין העשויין כתקנן בארבע טוטפות והוא מורה לדבק ולחבר בהם עוד בית חמישי היינו לבטל מצוה דאם אין בית החיצון רואה את האויר פסול ואם רואה את האויר כשר.
<h2>דף צ.</h2>
ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו ואין מציל מידו ועשה כרצונו והגדיל, זה הרב ר' משה בר מימון. ואני הייתי מבין והנה צפיר העזים בא מן המערב על פני כל הארץ ואין נוגע בארץ והצפיר קרן חזות בין עיניו, זה הרב ר' מאיר הלוי ותשובתו. ויבא עד האיל בעל הקרנים אשר ראיתי עומד לפני האוב0ל וירץ אליו בחמת כחו וראיתיו מגיע אצל האיל ויתמרמר אליו ויך את האיל וישבר את שתי קרניו. זה הרב ר' משה בן מימון והרב ר' אהרן בר משולם שבא לעוזרו ולסייעו. ולא היה כח באיל לעמוד לפניו זה הרמב"ם. וישליכהו ארצה וירמסהו זה הרב ר' מאיר הלוי. ולא היה מציל לאיל מידו אלו הצרפתים שנמנו ואמרו יש גוף ונשמה לעולם הבא. והחי יתן אל לבו על כל הדברים אשר שמענו בשם ה"ר משה בר מימון, יתבונן בהם ויעמוד על ברורם ויודה על האמת.
וכתב ה"ר משה בספר מדעו בהלכות תשובה בפרק שמיני, ה"ר מאיר הלוי השיבו בזה, העולם הבא אין בו לא גוף ולא גויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. כך אמרו חכמים הראשונים העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנים מזיו השכינה הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם לא אכילה ולא שתיה עכ"ל. ומתוך דבריו ניכר שלא עיין בספר שכתב ממנו שאין שם ולא שתיה ולא תשמיש, ח"ו לא הזכירו תשמיש בדבריהם, וסמך הרב על רוב חכמתו, ובצדו תשובתו דאגב חורפיה לא עיין בה. ועיקר מילתא דאייתי מינה ראיה היא שנויה בסוף פרק היה קורא (ברכות י"ז ע"א) והכי איתא התם מרגלא בפומיה דרב העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו. והשתא למה ליה לאיתויי קרא דויאכלו וישתו, ש"מ דיש גוף של בשר לעוה"ב וזיו השכינה משביעם כאכילה ושתיה והמתים העתידים לחיות לימות המשיח העפר עצמו יחיה והרוח תשוב לנדנה ביחד הנשמה והגוף כאשר עבדו את השם ביחד, כאשר מצינו במדת הרשעים דחוזרת לנדנה חוץ מדור המבול דלא חיין ולא נדונין כדדרשינן (ק"ח ע"א) מדכתיב לא ידון רוחי באדם שאין נשמתם חוזרת לנדנה, כך במדת הצדיקים חוזרת לנדנה לקבל הטובה כדאמר ליה קיסר לרבן גמליאל אמריתו דחיו שכבי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי כו'. ולכשיחיו לימות המשיח יאכלו וישתו כדאמרינן בריש חלק (צ' ע"ב) דדריש ר' יוחנן ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים, פי' דבמדבר לא נהגו תרומות ומעשרות עד אחר ירושה וישיבה בארץ ואהרן מת בהר ההר אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה. ובההוא פרקא (צ"ב ע"ב) תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינם חוזרים לעפרם שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים ואם תאמר אותם אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהם את עולמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא מה הם עושים הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטים על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים וגו'. ולפי שבשר ודם יש לו יגיעה ועייפות הוצרך להביא אותם המקראות ולפי שאותו גוף קיים לעולם הבא אצטריך ליה למימר דאע"ג דאכלו לימות המשיח לעולם הבא יהנו מזיו השכינה כאילו אוכלים ושותים. והיינו דכתיב (תהלים י"ז) אשבעה בהקיץ תמונתך, שישבעו מזיו השכינה לעולם הבא. שעל הגוף נאמר הטמון בעפר כדכתיב (דניאל י"ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכתיב (ישעיה כ"ו) הקיצו ורננו שוכני עפר וכו', דאילו הנשמה גנוזה תחת כסא הכבוד. ובפרק אלו דברים בפסחים (ס"ח ע"ב) דרשינן אני אמית ואחיה מה שאני ממית אני מחיה. ובפרק בתרא דכתובות (קי"א ע"ב) דעתידין שיעמדו בלבושיהן. עוד אמרינן התם דמתים שבחוצה לארץ מחילות נעשות להם בקרקע עד שיגיעו לארץ ישראל ומבצבצין ועולין לירושלם כדכתיב ונתתי צבי בארץ החיים. ודרשינן בויקרא רבה (רפי"ח) וינאץ השקד זה לוז מהיכן אדם מיניץ לעתיד לבא מלוז של שדרה הביא לוז אחד נתנו במים ולא נמחה באור ולא נשרף בריחים ולא נטחן. ושוב אינו חוזר לאדמתו לעדי עד כדתנא דבי אליהו. ואפילו לספרים נמי דגרסינן בהו צדיקים גמורים, מכל מקום יש לנו ראיה דא"כ יתקיימו הגמורים בעולם הבא בגוף ונשמה בלא אכילה ושתיה ולא נקט צדיקים גמורים אלא שבתחלה צדיקים גמורים לבדם יחיו כדכתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו ולא כלם, ולסעודת לויתן יקיצו כלם שכל ישראל יש להם חלק בו וקטן שבישראל יזכה בעורו לענקים (ב"ב ע"ה ע"א). ואחרי חיותם יתקיים עדיין העולם הרבה כמו שאבאר בסוף כל דברי באגרת השנית. ותדע דלעולא בפסחים בפרק אלו דברים (ס"ח ע"א) דמוקי בלע המות לנצח בישראל לימות המשיח, יש גוף ונשמה לעולם הבא.
<h2>דף קיב.</h2>
עוד כתב הרב בהלכות ע"ז בענין אנשי עיר הנדחת כשתבקע העיר מיד מרבים להם בתי דינין ודנין אותם. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו בו מפרישין אותו. אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר כל העיר ניצל. נמצאו רובה מעלין אותן לב"ד הגדול שבירושלם וגומרים שם דינם והורגים כל אלו (שעברו) [שעבדו] בסייף ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ואת כל הנשים שלעובדים לפי חרב. ע"כ לשונו. ונקט שיטתו כריש לקיש ודלא כרבי יוחנן לפי הספרים שבספרד דגרסי בשילהי חלק (קי"ב ע"א) איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין פי' ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף כעולא וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין. ואעפ"י ששיטת הרב כריש לקיש אין לחוש מהא דקי"ל (יבמות ל"ו ע"א) כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש בכל דוכתא בר מתלת. דהני מילי בדברים הנוהגים בזמן הזה ולא בהלכתא למשיחא, ושיטתיה דתלמודא בפרק חלק כריש לקיש. ומה שכתב הרב דמכין נשים שלעובדין לפי חרב, בנשים שהודחו עמהם קאמר ולא בצדקניות. דצדקניות ודאי ניצולות הן ולבושיהן כדמוכח בפרק חלק (שם). ולא בא הרב אלא לומר דנשי הרשעים שהודחו בסייף ונשי הצדיקים שהודחו כיחידים דאמו ובסקילה. ומה שכתב הרב דהורגין כמו כן את הטף, פלוגתא דרבי אליעזר ור"ע היא בתוספתא דסנהדרין פרק בתרא (ה"א) והכי מיתניא קטני בני רשעי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר' אליעזר אומר נהרגין אמר לו רבי עקיבא ומה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה את יושבי העיר אם לרחם על בהמתם הרי כבר נאמר החרם אותה ואת בהמתה אלא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אלו קטנים שבתוכה. ולא יפה כיון הרב שכתב שיטתו כרבי אליעזר, דקי"ל (שבת ק"ל ע"ב) ר"א שמותי הוא. ואפילו ר' אליעזר לא קאמר אלא בקטנים בני דעת ופקחים שהודחו גם כן בעדים והתראה דזימנין דמענשי אעבירות עצמן כדאשכחן בשלהי יוצא דופן (נדה מ"ו ע"א) אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דאמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה. ואשכחן נמי בפ' ארבע מיתות (נ"ב ע"ב נ"ד ע"א) גבי אשת איש ואשת אב וזכור ובהמה איש פרט לקטן, ולמפטריה אתא קרא דכל עריות שבתורה מומתים על ביאת בן תשע כדתנן במס' נדה (מ"ה ע"א). ובריש ערכין (ג' ע"א) נמי גבי ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ממעט נמי קטן. דאצטריך קרא למעוטי קטן בכל הני אע"ג דאשכחן בריש בן סורר ומורה (ס"ח ע"ב) דמקשי תלמודא היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למפטריה, לא מתמה אלא אהא דקא בעי תלמודא התם קטן מנא לן דפטור ואין רגילות לשאול כן בשאר מקומות אלא אי משכח דרשא מייתי לה. ומה שכתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים ויש כתוב בהן מכאן אמרו מקיימין את הטפלים, בכל מלכותינו אין כתוב לא זה ולא זה. ואין ראוי לגרסו כלל, דמאן דגריס מקיימין הא בתוספתא דריש ליה מדכתיב ונתן לך רחמים ורחמך, ומאן דגריס אין מקיימין אם כן הוה ליה דלא כרבי עקיבא וקיימא לן (פ"ו ע"א) דסתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא, ומצינו שהתלמוד מקפיד על זה בשילהי השוכר את האומנין (ב"מ פ"ב ע"א) דפריך אם כן הויא לה מתניתין דלא כרבי עקיבא. אלא מחוורתא דלא כרבי אליעזר. ועוד אשכחן סתם התלמוד בפ' ארבע מיתות (ס"א ע"ב) הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו ולהקל על ממונו רבים מכלל יחיד להקל על עצמם ולהחמיר על ממונן, הא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו שמעינן מינה דאין חלוקים זה מזה בטפלים. דאע"ג דעל כרחין חלוקין נמי שזה בעשרים ושלשה וזה בשבעים ואחד וזה במדיחים מאותה העיר ומאותו השבט וזה בלא מדיחים, לא איירי אלא במידי דחיוב ועונש דהאי מיחייב והאי מיפטר לגמרי. ודברים הללו ברורים יתד היא שלא תמוט.
